החלטה בתיק רע"פ 9460/04

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר) אשר דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת נ' לידסקי) וכן קיבל את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום.

           כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו ולאדם נוסף - גיסו של המבקש -  מספר אישומים בעבירות של מרמה וזיוף. ההשתלשלות העובדתית בפרשה זו הובאה באופן מפורט הן בפסק דינו של בית משפט השלום והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולפיכך, יובאו הדברים כאן בקיצור נמרץ. המבקש, עורך דין במקצועו, וגיסו הואשמו בכך שבין השנים 1992 ל- 1994 ערכו מספר עסקאות מקרקעין תוך ביצוע עבירות של זיוף ומרמה. על פי האישום הראשון, רכשו המבקש וגיסו בנין דירות בתל-אביב (להלן: הבנין) מבלי שהצהירו על כך בפני רשויות המס. לאחר מכן מכרו המבקש וגיסו את דירות הבנין כשהם מציגים את עצמם כבאי כוח הבעלים ומבלי לדווח על הכנסותיהם. האישומים השני, השלישי והרביעי מתייחסים לדיווחים שדיווח המבקש לרשויות המס ביחס לנכסים שהמבקש רכש, או שהיה שותף לרכישתם, ואשר, על פי הטענה, היו שקריים. על פי האישום החמישי, זייף המבקש 3 מסמכים והגיש אותם לרשויות המס. המסמכים בהם עוסק אישום זה היו בקשות לפטור ממס שבח שהמבקש הכין, לכאורה, עבור אחת מבעלי הדירות בבנין שהוזכר באישום הראשון. בקשות הפטור הוגשו לרשויות המס כשהן נושאות תאריכים משנת 1994 כאשר בעלת הדירה החתומה עליהן נפטרה עוד בשנת 1993. ביחס למסמכים אלו טענה התביעה כי המבקש זייפם והשתמש בהם כדי לקבל פטור ממס שבח. 

           בבית משפט השלום כפר המבקש בכל העבירות שיוחסו לו. ביחס לאישום הראשון טען המבקש כי הוא וגיסו לא רכשו את הבנין אלא שימשו כנציגיהם של הבעלים המתגוררים בארצות הברית. המבקש טען כי מכירת הדירות נעשתה עבור הבעלים וכי הטענה שהוא וגיסו רכשו את הבנין מהבעלים אינה נכונה. באשר לאישומים השני, השלישי והרביעי טען המבקש כי הסכומים שעליהם דווח לרשויות המס היו הסכומים שאכן שולמו בפועל. באשר לאישום החמישי טען המבקש כי הבקשה לפטור נחתמה כדין על ידי בעלת הדירה בפניו והוא, כמיופה כוחה, מילא את הפרטים לאחר מכן והגיש את הבקשה כשהתבצעה המכירה. המבקש טען כי ייתכן וטעה ברישום התאריך שבו נחתמה הבקשה אך מכל מקום, לא זייף את המסמך. בנוסף לטענות העובדתיות שהציג המבקש הוא העלה טענה נוספת אשר עניינה הוא חומר החקירה בתיק. במהלך החקירה נלקחו מסמכים רבים מהמבקש. חלק מהמסמכים הללו לא הוחזרו למבקש וככל הנראה אבדו בשלב כלשהו. המבקש טען כי בכך שנמנע ממנו העיון במסמכים אלו נפגעה יכולתו להתגונן ועל כן יש לזכותו.      

           בית משפט השלום הרשיע את המבקש במרבית האישומים שיוחסו לו. לאחר שסקר בצורה נרחבת ומקיפה את כל הראיות שהובאו בפניו קבע בית המשפט כי המסקנה ההגיונית היחידה הנובעת מהן היא שאכן, המבקש וגיסו רכשו את הבנין בתל-אביב מבעליו. בית המשפט קבע כי המבקש וגיסו ביקשו להסתיר את רכישתם על מנת להסתיר את בעלותם ולהעלים את הכנסותיהם ממכירת הדירות. בית המשפט הרשיע את המבקש גם באישומים השני והשלישי וקבע כי בשתי העסקאות המפורטות באישומים אלו הצהיר המבקש על סכומי רכישה נמוכים מאלו ששולמו במציאות. בית המשפט ביסס את הרשעת המבקש באישומים אלו בעיקר, אך לא רק, על סמך מהימנות העדים - מוכרי הנכסים - שהופיעו בפניו. ביחס לאישום הרביעי זיכה בית המשפט את המבקש מחמת הספק. באשר לאישום החמישי, קבע בית המשפט כי בעלת הדירה הוחתמה על הבקשות לפטור "על החלק" ובמועד מאוחר יותר מולאו שאר פרטי העסקה. בית המשפט קבע כי חתימת המוכרת לא זויפה אך התאריכים שנרשמו על הבקשות הוספו לאחר מכן על מנת לאפשר את המכירה. בית המשפט הרשיע, איפוא, את המבקש בעבירה של שימוש במסמך מזוייף שכן המבקש הגיש את בקשות הפטור לרשויות המס. באשר לטענת המבקש ביחס למסמכים שנעלמו הרי שטענה זו לא נעלמה מעיניו של בית המשפט אך הוא לא מצא לנכון לייחס לה משקל כלשהו. לאחר ששמע ראיות לענין העונש גזר בית המשפט על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי וכן הטיל עליו 150,000ש"ח קנס או 6 חודשי מאסר תחתיו. יצוין כי על גיסו של המבקש, אשר הורשע רק באישום הראשון והשני, נגזר עונש זהה.

           על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש  ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש פרט בערעורו את הפגמים שמצא, לשיטתו, בהכרעת הדין של בית משפט השלום וטען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירות בהן הורשע. המבקש חזר על טענתו בענין המסמכים החסרים ושב וטען כי העדר המסמכים פגע ביכולתו להתגונן. באשר להרשעה בעבירה של שימוש במסמך מזויף טען המבקש כי לא הוזהר כדין מפני הרשעה בעבירה זו וכי הוא הואשם בזיוף חתימתה של המוכרת ותו לא. לטענתו, משקבע בית המשפט כי החתימה לא זויפה לא היה מקום להרשיעו בשימוש במסמך מזויף שכן לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כראוי מפני אישום זה. המבקש הוסיף וטען כי הוספת הפרטים על גבי הבקשה לפטור ואימות החתימה נעשו בסמכות ובתוקף תפקידו כעורך דינה של המנוחה וכלל אין מדובר בעבירה. מנגד, הגישה המדינה ערעור על זיכויו של המבקש מעבירת הזיוף.

           בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש ביחס להכרעת הדין וקיבל את ערעורה של המדינה. בית המשפט סקר באופן מפורט את הראיות התומכות בפסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי אין ממש בטענות שהעלה המבקש כנגד פסק הדין ואין מקום להתערב בו. גם את הטענה בענין המסמכים החסרים דחה בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי מדובר בטענה כללית ובלתי מבוססת וכי העובדה שחסרים מסמכים כלשהם לכשעצמה אין בה כדי לבסס את הטענה שהגנתו של המבקש נפגעה. בית המשפט ציין כי המבקש נמנע מלציין אלו מסמכים חסרים לו וכן לא ציין איזו טענת הגנה נמנע ממנו מלהוכיח בגלל העדר מסמכים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, אין מקום לקבל את טענת המבקש.

           כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה על הכרעת הדין והרשיע את המבקש בשלוש עבירות של זיוף ובשלוש עבירות של שימוש במסמך מזויף וזאת בגין שלוש הבקשות לפטור שזייף המבקש. בענין זה דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כראוי מפני ההרשעה בזיוף וקבע כי המבקש הוזהר מפני הרשעה בענין זה. יחד עם זאת, ביחס למרכיבי עבירת הזיוף שעבר המבקש, נחלקו הדעות בין השופטים. השופטת ברלינר, בדעת מיעוט, קבעה כי עבירת הזיוף באה לידי ביטוי בשניים: הוספת התאריך על גבי הבקשה לפטור ואימות החתימה שביצע המבקש לחתימת המוכרת. השופטת ברלינר סברה כי הוספת התאריך נועדה ליצור מצג שווא בדבר מועד החתימה ועל כן, מדובר בזיוף. מנגד, השופט המר, אשר אליו הצטרפה גם השופטת שיצר, קבע כי רק אימות החתימה שביצע המבקש על גבי טופס הבקשה מהווה זיוף. לשיטתו, הוספת התאריך המאוחר אינה מהווה זיוף אלא "רישום פרט כוזב" ולתאריך החתימה אין משמעות מעשית שכן גם ללא רישומו היתה זוכה הבקשה לפטור לטיפול על ידי רשויות המס. השופט המר סבר כי זיוף המסמך בא לידי ביטוי בכך שהמבקש אימת את חתימתה של המוכרת על גבי הבקשה כאילו הופיעה בפניו וחתמה על הבקשה בתאריך שנרשם. כאמור, בתאריך שנרשם בבקשה היתה המוכרת כבר מנוחה ועל כן, לשיטת הרוב, לא יכולה להיות מחלוקת שהמסמך כוזב. מכל מקום, משהסכימו שלושת שופטי המותב כי המבקש עבר שלוש עבירות של זיוף ושל שימוש במסמך מזויף, נוספו עבירות אלו להרשעתו של המבקש.

           באשר לערעורו של המבקש על גזר הדין הרי שערעור זה התקבל ברוב של שני שופטים מול אחד. השופטות ברלינר ושיצר סברו כי יש להפחית מתקופת המאסר שהוטלה על המבקש ואילו השופט המר סבר כי יש לדחות את הערעור על גזר הדין. עונשו של המבקש, וכך גם של גיסו, שונה איפוא כך שעונש המאסר הועמד על 6 חודשי מאסר שיבוצעו על דרך של עבודות שירות ומנגד, הקנס שהוטל על המבקש הוגדל והועמד על סך של 400,000ש"ח.    

           על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו מתייחס המבקש לכל האישומים בהם הורשע והוא שב ומעלה את הטענות שטען בבית המשפט המחוזי. כן טוען המבקש כנגד העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה לא ייתן רשות לערער על פסק דין ולהביאו בפני ערכאה שלישית, אלא אם יש בבקשת רשות הערעור כדי להצביע על שאלה משפטית או ציבורית מהותית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. הבקשה המונחת לפניי, איננה עונה על החריג האמור ומטעם זה דינה, כאמור, להידחות. מהבקשה עולה כי ביחס להרשעתו באישומים הראשון, השני והשלישי מעלה המבקש את אותן טענות עובדתיות שהעלה בערכאות הקודמות ואשר נדחו הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. טענותיו של המבקש ביחס לאישומים אלו נוגעות לממצאים שקבע בית משפט השלום על סמך הראיות שהובאו בפניו ועל סמך העדויות שנשמעו ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתערב בממצאים אלו. מכל מקום, טענות אלו אינן מעוררות, כאמור, שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. המבקש חוזר גם על טענתו בדבר המשמעות שיש לייחס לענין המסמכים החסרים אך גם ביחס לטענה זו אין מקום ליתן רשות ערעור. מעבר לדרוש יצוין כי בענין זה מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי טענת המבקש בענין זה הינה כללית מדי ואין בה כדי לבסס פגיעה ממשית כלשהי בהגנת המבקש.

           טענתו העיקרית של המבקש בבקשת רשות הערעור שבפניי נגעה להרשעתו בעבירות הזיוף. לטענתו, בית המשפט המחוזי הרשיעו בעבירה שונה מזו שהואשם בה במקור ושונה גם מזו שהורשע בה בבית משפט השלום. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הזיוף בוצע על ידי המבקש בכך שהוא אימת את חתימת המוכרת על גבי הבקשה לפטור. המבקש טען כי הוא לא הוזהר מפני הרשעה בעבירת הזיוף בנסיבות אלו ועל כן לא ניתן היה להרשיעו. המבקש הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהיסוד הנפשי הנדרש להרשעה בזיוף. גם טענה זו של המבקש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור שכן גם היא אינה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש במקרה דנן ואין היא מצדיקה דיון בערכאה שלישית. מעבר לדרוש יצוין כי גם לגופה, אין בטענת המבקש ממש. שלושת שופטי המותב קבעו כי אימות החתימה שביצע המבקש על גבי הבקשה לפטור מהווה זיוף ובענין זה אין מתעוררת כל שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. משערך המבקש את הבקשות לפטור ממס על מנת שייראו כאילו הן נחתמו בפניו על ידי המוכרת המנוחה בתאריכים שצוינו בהן הרי שבכך יצר מסמך ה"דובר שקר על עצמו", דהיינו מסמך מזויף - בכוונה לרמות את רשויות המס - ובכך עבר את העבירות שבהן הורשע. כמו כן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקש הוזהר מפני הרשעה בעבירת הזיוף ביחס לטופסי הבקשה לפטור בעת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום ואזהרה זו היתה רלוונטית לכל הפעולות שעשה המבקש באותם טפסים.

           באשר לטענות שהעלה המבקש ביחס לעונש שהוטל עליו הרי שבענין זה ידועה ההלכה הקובעת כי טענות בענין העונש אינן מהוות בדרך כלל עילה מספקת למתן רשות ערעור ובנוסף יש לציין כי בית המשפט המחוזי הקל עם המבקש עד מאוד וחרף ההחמרה בהרשעה הוא הפחית בגזר דינו. בנסיבות אלו, המסקנה היא כי גם לענין העונש אין מקום ליתן רשות ערעור.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ובקשה נוספת לעיכוב לא באה בפניי. משכך ומשהצטווה המבקש להתייצב לריצוי עבודות השירות שנקבעו לו ביום 17.10.04, מניחה אני כי המבקש החל כבר בריצוי העבודות ואין צורך במתן הוראות לענין זה.

           ניתנה היום, ג' בכסלו התשס"ה (16.11.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: